מקום חשוך מקום מואר, הכול בעיני המתבונן. מה שנחשב חשוך אצלי, ייראה מואר לאחר. ולהפך. בכל אופן, המקום החשוך שכרגע נצפה על ידי נמצא דווקא במקום שחשבתי בדרך כלל למקום המואר והנאור מכל: קבוצת השמאל הישראלי ההולכת ומצטמקת.
קשה לי לכתוב את השורות הבאות. האנשים שאליהם אני מכוון את דבריי יקרים לי מאוד. לא פעם צעדתי לצדם בהפגנות. עמדתי זהה לעמדותיהם בהמון תחומים, מאז שאני זוכר את עצמי. אבל בעניין אחד איני מיישר איתם קו. הכוונה לחלק מאחיי האמנים שהטילו חרם על היכל התרבות החדש באריאל.
חרם תרבות הוא אחד החרמות החשוכים ביותר, שלא נאמר השקריים והצבועים. ולעניות דעתי, יש כאן גם עניין של מוסר כפול. הרי אותם אמנים זעקו וביכו ויצאו חוצץ נגד חלק ממדינות המערב שהטילו חרם תרבותי על ישראל בעקבות המצור על עזה או בעקבות תקרית המשט מתורכיה, או בעקבות הבניה בשטחים או בעקבות מבצע זה או אחר של צה"ל.
די להתיפייפות. היא לא נראית טוב משום שהיא מזיעה, מתאמצת. בכל עסקה עתידית עם הפלסטינים – כרגע, לדאבוני, היא לא נראית באופק, כי אין מנהיג בישראל אלא פוליטיקאי שורד ומזגזג - אריאל תישאר ישראלית בתמורה לחילופי שטחים. נכון, עצם זה שישראל בנתה בשטחים הכבושים יישובים וערים הוא סוג של חטא קדמון.
לו היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור ישראל הייתה צריכה להקשיב לבן-גוריון שהציע מיד לאחר מלחמת 67 להחזיר את השטחים שנכבשו בתמורה להסכם שלום כולל עם מדינות ערב, ולא לבנות שם יישובים. אבל לא ניתן להחזיר את הגלגל, ואנחנו תקועים היכן שבחרנו להיתקע.
כמובן שלא נסתר מעיני סבלם האינסופי של הפלסטינים בשטחים, שמעוכבים מגודרים ומופרדים במחסומים ובחומות גבוהות. לבי אתם, כמו גם עם ערביי יפו, שכניי ושכניהם של כמה מהמחרימים את אריאל.
אני מכיר כמה מהאמנים שהטילו חרם על אריאל. חלקם מגיע להופיע בבתי כלא מול רוצחים ואנסים שפוטים, שטרם ריצו ולו עשירית מתקופת מאסרם. האם הם בחזקת כשר ואילו תושבי אריאל הנורמטיביים טרף?
אריאל, אם תקראי לי – אגיע. אגיע גם לרמת אביב ג', וגם לשכונת התקווה ולשכונת הארגזים ולעוד מאות יישובים וערים שיושבים על אדמה שנלקחה בכוח מתושבים ערביים. גם אתם אחיי האמנים המחרימים מגיעים ליישובים אלה, לא? גם אתם יודעים שבעבר ישבו שם ערבים, כמו בכל חור בארץ המחלוקת הזו. אז בחיאת, חליק בבלת. תרדו מהעץ. אוהב אתכם.
דודו בוסי.
